מתיישב על כסאו של הבודהה לחצי שעה של זאזן
כמו בצק שאופה את עצמו ללחם בלי כבשן
לובש את צורתו של הבודהה בגוף ובתודעה –
העצמות הזקנות והבשר החשוף לא מפסיקים לכאוב

יוצא לנעול את השער. האבנים מלמדות אותי סבלנות דרך רגליי היחפות
הלבנה היא אחותי, הכוכבים הם ילדיי, עץ הפקאן הוא ידי הנוגעת בשמיים
בכל עשרת הכיוונים אין מקום שאינו ביתי –
ברגע זה מליארדיי בעלי-תודעה נולדים, חיים ומתים בייסורים

החתול של השכנים על עץ הפקאן שבחצר
צריך סולם כדי לרדת
ואדם שיחבק אותו כל הדרך למטה למרות השריטות –
אני הולך להביא מגבת כדי לעטוף אותו