הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

אנשים רבים חושבים שבזאזן ראשית מתקינים את הגוף, לאחר מכן מתקינים את הנשימה, ולבסוף מגיעים להתקנת התודעה – ואנשים מוטרדים בעיקר בעטיה של תודעה זו. אבל זוהי שגיאה שכן גופך, נשימתך ותודעתך אינם נפרדים. התקנת תנוחת הגוף היא בו-בזמן התקנת הנשימה והתקנת התודעה. על-כן, אם אחרי שנים של תרגול זאזן אתם חושבים שמשהו לא בסדר בזאזן שלכם, אני ממליץ שבמקום לנסות טכניקות נשימה חדשות או לנסות להיות מודעים יותר לתודעתכם, פשוט תנסו פעם נוספת להתקין את תנוחת הגוף שלכם. ייתכן שרבים יחשבו ששימת הדגש על תנוחת הגוף היא רק למתחילים. ובכן, אם זה נכון עליכם לחזור אל תודעת המתחיל. כמובן שהתבוננות בנשימה וספירה של הנשימה הן טכניקות מועילות, וכמובן חשוב מאד להתמודד עם הקואן, "מדוע אני כאן, מה אני עושה פה, מדוע אני מתרגל זאזן, לאיזו מטרה נולדתי ואיזו מטרה משרת מותי, מי אני בכלל?". אבל לעולם לא תמצאו תשובה אם תנסו לעשות את העבודה הזאת בתנוחה המזכירה תרנגולת המנקרת זירעונים. אם גם לאחר שנים על גבי שנים אתם לא מרוצים מהזאזן שלכם – בדקו את האגן, בדקו את עמוד השדרה, בדקו את הלסת. אם מסתבר שהאגן משוך לאחור, דחפו אותו קדימה כדי להקנות לתנוחה יציבות. אם הגב מכופף, ישרו אותו שוב. משכו את הלסת לאחור ודחפו את ראשכם מעלה כאילו ברצונכם לחדור את התקרה בגולגולתכם.

הרושי סוואקי אומר: "זאזן הוא הבודהה שאנחנו יוצרים מבשרנו החי".
האמת היא שלא קל לתרגל זאזן במקדש מרוחק בין ההרים, כשלצדך רק עוד ארבעה או חמישה אנשים, כשהדרך נסחפה על-ידי הטייפון, כשצריך לסלול דרך זמנית חדשה, כשצריך לסחוב דלק ומצרכים נוספים במעלה ההר, במורד ההר צריך לסחוב את האורז שנועד למכירה בעיר, צריך לטפל בשדות ולחטוב עצים בזמן הפנוי – כל אלו לא מותירים כוחות רבים לזאזן. האגן נדחף החוצה, הגב מתעקם ובאופן טבעי אנשים נרדמים. אבל זהו הרגע בו מתחיל תרגול למבוגרים. יהיה זה ילדותי מצידנו לתרץ את ההירדמות בכך שזה רק אנושי לישון כשמותשים. למה באנו לכן מלכתחילה? כאשר אנחנו מותשים עלינו לשבת בתוך ההתשה. אנחנו יושבים עם הגוף המותש הזה. כשננסה נראה שזה אפשרי. עלינו להגשים את הזאזן – זקופים, פונים אל הקיר.

אנחנו יושבים עם הגוף, לא עם המוח – הבעיה הזו היא לא חדשה במיוחד בבודהיזם. היא התקיימה גם בתקופתו של זנז'י דוגן. נוהגים לומר שזנז'י דוגן היה הראשון (או בין הראשונים) שמסרו את הזאזן מסין ליפן, אבל האמת היא שזאזן היה מוכר כטכניקת מדיטציה ותורגל ביפן מאות שנים לפני זמנו, בייחוד בכת הטנדאי בה דוגן הוכשר כנזיר צעיר. לא זאת בלבד שזאזן תורגל כאחד מבין תרגולים רבים, נכתבו מדריכים מפורטים שהתעמקו בפרטי הטכניקה. הכרך העבה ביותר מבין אלו נקרא ביפנית "מיקה-שיקאן", משמעות השם היא בערך "המסה הכבירה אודות עצירה והתבוננות". עצירה מכוונת למושג "שמאטה" בשפה הפאלית בעוד התבוננות מכוונת "לויפסאנה". המסה הזו מפרטת על פני אלפי עמודים כיצד לעבוד עם בעיות שונות שעולות בזמן זאזן, בייחוד היא מתמקדת בהתקנת התודעה.

בהשוואה "למיקה-שיקאן", פרי עטו של זנז'י דוגן, "פוקאנזאזנגי", לא רק שהוא קצר הרבה יותר הוא גם פחות מעמיק. מן הראוי היה לקרוא לחיבור על זאזן עשיר כמו "המסה הכבירה אודות עצירה והתבוננות", "מדריך לתרגול למבוגרים". מובן מאליו שדוגן הצעיר קרא את המסה הזו, אבל היא לא פתרה את ספקותיו בנוגע לתרגול שלו. הוא עשה דרכו לסין, שם השיל גוף ותודעה בזאזן, ושב לביתו "בידיים ריקות" [כך מעיד זנז'י דוגן על עצמו באיהי-קורוקו]. ביפן הוא כתב את החיבור הפשוט מאד "פוקאנזאזנגי", והרחיק עד כדי לדחות מעליו את הבודהיזם של זמנו. אך למה לו לעשות כן? זנז'י דוגן אמר שהבודהיזם של זמנו היה לא יותר מלימוד אותיות: סוטרות ומסות בודהיסטיות. למרות שזאזן תורגל כאחת מטכניקות המדיטציה, הוא הובן בצורה שכלתנית, ולא התגלה "כבודהה שאנו יוצרים מבשרנו החי". הבודהיסטים בני זמנו של דוגן (הייתכן שגם רבים מהבודהיסטים בני זמננו?) ניסו להבין את התודעה באמצעות התודעה – משימה עקרה בעיניו של דוגן. מצד שני "פוקאנזאזנגי" ודאי נראה כהקדמה למתחילים עבור בודהיסטים מבוססים, חיבור שמשקלו כמשקל נפיחה, "ישרו את האוזניים עם הכתפיים ואת האף ישרו עם הטבור" – מי לא יודע את זה? התאורטיקנים הבודהיסטים בני זמנו של דוגן (ולא רק הם) לא התעניינו באמירות שטחיות כגון אלו, הם רצו לדעת כיצד משיגים "סטורי".

חשוב מאד להבין שלא ניתן להבין את התודעה באמצעות התודעה ממש כשם שלא ניתן להבין "סטורי" באמצעות חקירה עיונית. זוהי הסיבה שבשלה זנז'י דוגן מדגיש את תנוחת הגוף: כאשר אנחנו מנסים להתקין את התודעה באמצעות התודעה, ייתכן שנרחף ונחווה כל מני חוויות מסטיות, אבל לא נצליח להתעורר אל הכאן והעכשיו. ייתכן שכעת יש בידינו להבין מדוע זנז'י דוגן מדבר "בפוקאנזאזנגי" על סביבת הישיבה ועל אופן לבישת הבגדים, ואחר-כך מפרט אודות התנוחה בעוד שעל הנשימה והתודעה הוא אומר רק את הדברים הבאים: "לאחר שהתקנתם את תנוחתכם שאפו פעם אחת ונשפו את כל האוויר במלואו. הניעו את גופכם בעדינות ימינה ושמאלה עד שתקבעו אותו ללא תזוזה. חישבו על לא לחשוב. לא לחשוב – איזו מן מחשבה היא זו? חופשי מחשיבה. זוהי האומנות שביסוד הזאזן."
והרושי סוואקי יכול לומר, "שזן אינו רוחני, אנחנו עושים אותו בגופנו". בכל זאת נראה כאילו אנחנו חייבים להבין בשכלנו בטרם נהיה מוכנים "לעשות זאת בגופנו". זוהי הסיבה בשלה "ייתכן שתשתהו על המפתן ועדיין תחסרו דבר-מה מהותי מדרך השחרור". זוהי בדיוק התחושה שאני מקבל מן המאמרים מתוך ספר השנה של אנטאיז'י שציטטתי בפרק 11 ובפרק 12.

אני מקבל את התחושה הזו לא רק מהמאמרים של אחי הדהרמה שלי, אלא גם מדברים שאני כתבתי – לדוגמה ההקדמה לתרגול באנטאיז'י שכתבתי כשעוד הייתי סטודנט בקיוטו וצוטטה "בנייר החרא" של יוני 2003:

"זהו מקום בו אתה יכול ליצור את חייך כבודהיסטווה. למרות שאתה מצופה לחיות בהרמוניה עם המתרגלים האחרים באנטאיז'י, בסופו של דבר האחריות הבלעדית לתרגול שלך היא שלך. אין מי שיחיה את חייך עבורך. אף אחד לא ינגב לך את התחת.
הדבר החשוב ביותר הוא לא להשתמש בדרך הבודהה למטרותיך האישיות, אלא לוותר על הרעיונות שלך ולהשליך את עצמך באופן מלא אל תוך תרגול הדרך. לשם כך צריכים להיות נהירים לך בסיס התרגול שלך והמניעים שלך להיות כאן. אם תצפה מהשהייה כאן למשהו אחר ממה שיש לחיים להציע לך ברגע הזה, תתאכזב פעם אחר פעם. וודא שאתה יודע מדוע אתה רוצה לבוא לכאן – אל תשקר לעצמך ואחרים."

במובנים מסוימים המילים האלו יומרניות ממש כמו המילים מן המאמר שלי מספר השנה של 1992 שציטטתי בספר השנה של שנת 2003 – הנה הן שוב לפניכם:

"באנטאיז'י אף אחד לא יכריח אותך לתרגל. עלייך לחפש את הדרך לבדך, ועלייך לצעוד בדרך בעצמך. כך מקום התרגול ייפתח מעצמו. מטרת התרגול אינה להביט בחטף במשהו שלא ניתן לראות בעיניים רגילות. האמת היא פשוטה וגלויה לעין כל. זהו 'העומק שבפשטות'. 'העומק' הוא עומק התרגול שלנו את האמת הפשוטה הזאת. לכל אחד מאיתנו יש 'מקדש' בלב. השאלה היא איך אנחנו מגשימים את 'המקדש' הזה, את מקום התרגול שלנו, ב-24 שעות של חיי היום-יום שלנו? השאלה היא, איך אני יכול ליצור את אנטאיז'י, בעצמי, כאן ועכשיו?"

המילים האלה לא לגמרי שגויות. אלא שהן מייצגות הבנה שכלתנית שלא לוותה בתרגול. רדפתי אחרי איזה אידאל, בעוד שידעתי שזן הוא מעבר לתיאוריה, אבל אפילו הידיעה הזו "שזן אינו תיאוריה" הייתה לא יותר מתיאוריה בראשי.