הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

הרשו לי להתקדם בהרהורי אודות ״תרגול למבוגרים״. ייקח לי ודאי עוד חודשיים או אולי יותר להשלים את הסדרה הזו, אבל אראה בזה כבוד גדול אם תצטרפו אלי לזמן מה. הפעם הזו ארצה להתחיל בראשית הדברים שמופיעים ב-״מדריך לאנטאיז׳י״, חוברת שאנו מחלקים למבקרים כאן, שהיא גם חלק מהאתר הזה [האתר של אנטאיז׳י המ׳]:

״מדוע אתה בא לכאן?

אנטאיז׳י הוא מנזר המוקדש לתרגול זן כביטוי טבעי של החיים.

זאזן ועבודה אינם מתורגלים רק כחלק מהחיים, על כל 24 השעות של חיי היום-יום שלנו להיות ביטוי של זן. לאנטאיז׳י אין תרגולים מיוחדים, תורות מיוחדות, שיטות מדיטציה מיוחדות, תובנות מיוחדות או הדרכה רוחנית להציע לך. אין גם זה המקום להתחבר למסתורין של המזרח, לחוות חוויות מגיות או לטעום מתרבותה של יפן.

זהו מקום בו אתה יכול ליצור את חייך כתרגול הבודהיסאטוה. ולמרות שמצופה ממך לחיות בהרמוניה אם המתרגלים האחרים באנטאיז׳י, בסופו-של-דבר האחריות לתרגול שלך מוטלת עליך בלבד. אין מי שיחיה את חייך עבורך. אין מי שינגב לך את התחת.

הדבר החשוב הוא לא להשתמש בדרך הבודהה למטרותיך שלך, כי אם להניח לרעיונות שלך ולהטיל את עצמך לחלוטין לתרגול הדרך. לשם כך צריכים להיות נהירים לך מקור התרגול שלך והמניעים לבואך לכאן. אם אתה מצפה משהותך למשהו אחר ממה שיש לחיים ברגע זה להציע לך, אתה צפוי להתאכזב. הייה בטוח שאתה יודע מדוע אתה רוצה לבוא לכאן – אל תעבוד על עצמך ועל אחרים.״

כתבתי את המילים האלה לפני עשר שנים, כמדריך לזרים שרוצים לתרגל באנטאיז׳י. באותו זמן הייתי בן 25, סטודנט במסגרת חילופי סטודנטים באוניברסיטת קיוטו, שמבקר באנטאיז׳י באופן חודשי להשתתף בסששינים. זה היה בטרם הוסמכתי לנזיר. אב-המנזר שהפך מאוחר יותר להיות המורה שלי, ביקש ממני לכתוב מדריך קצר באנגלית למבקרים זרים, ואני הסכמתי בשמחה. מאוחר יותר לאחר שהפכתי לנזיר באנטאיז׳י תרגמתי אותו ליפנית והוא משמש עד היום מבקרים יפנים וזרים כאחד.

מה שכתבתי הוא מעט יומרני בהתחשב בעובדה שאפילו לא הייתי נזיר זן. בגיל 22 שהיתי באנטאיז׳י במשך שישה חודשים, אבל הייתי יותר ״צופה״ בחיי הזן, הבנתי את תרגול הבודהיסאטוה באופן שכלתני, מבלי באמת לדעת מהו המאמץ הנדרש למימוש התרגול באופן יומיומי 365 ימים בשנה לאורך כל החיים. לאחר שהפכתי לנזיר באנטאיזי היה לי המזל לזכות בהזדמנות לגשר על הפער שבין הרעיון למציאות, כשהיה עלי ליישם את מה שקודם רק כתבתי עליו.

על-כל-פנים, מה היה זה שגרם לי לכתוב את הציטוט לעיל כסטודנט זר? נראה לי שהסיבה הראשית הייתה שהבנתי שעשר השנים הראשונות של תרגול הזאזן שלי (אליו נחשפתי לראשונה בגיל 16) נעו בכיוון שגוי לחלוטין. חיפשתי אחר איזו חכמה מזרחית, או אולי בעצם חכמה שמתעלה על מזרח ומערב ושמתכחשת להגיון הרגיל. אנשים קוראים לזה הארה או סטורי או העצמי האמתי או משמעות החיים. מחפשי האמת מחפשים אחריה זה עידנים. גם אני חשבתי שאני מחפש אחריה, אבל ככל שניסיתי לאחוז בה, כך נדמה היה שהיא מתרחקת ממני. היה עלי להתרחק לצד השני של הגלובוס (איך מישהו יכול לצפות למצוא את האמת המוחלטת במקום כמו גרמניה?!), מבלי להבין שבכל רגע ורגע של ההווה, החיים כבר מגשימים את עצמם. האמת מבטאת עצמה כל הזמן, אני פשוט לא טרחתי לשים-לב, כיון שהסתכלתי בכיוון ההפוך על דברים שהנחתי שהם רחוקים: סטורי, חכמה וכו׳.

הפעם הראשונה בה חשבתי במעורפל שהמאמצים שלי מכוונים בכיוון שגוי הייתה במהלך ששת החודשים בהם שהיתי באנטאיז׳י בגיל 22. הרגשתי שמצאתי מקום בו אוכל להיות נזיר, למרות שעדיין חשבתי שעליי לסיים תחילה את האוניברסיטה, לפני שאכנס בדרך הבודהה. באנטאיז׳י מצאתי מנזר במיקום כמעט מושלם, עם מורה שאוכל לבטוח בו ומספר נזירים בכירים אותם אוכל לכבד. מצד שני היו נזירים אחרים שגרמו לי לתהות מדוע הם בכלל באו לאנטאיז׳י, מה הם ״תרגלו״ כאן? נראה שהם לא עושים דבר מלבד לישון, לאכול ולהתעמר בזוטרים מהם… כשאני חושב על זה כעת, כנראה שלא הייתה זו אלא השלכה של התודעה הלא בשלה שלי.