הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

זמן קצר לאחר הגעתי לאנטאיז'י, כתב אחד מאחי-הדהרמה שלי בספר השנה של אנטאיז'י: "אנטאיז'י אינו בית-ספר. גם אם מישהו מקבל כאן מטלה, מוטל עליו לפתור אותה בעצמו. על כל אחד מאיתנו לחפש בעצמו, לחדור בעצמו. אף אחד לא ילמד אותך כאן. השאלות אם-כך הן: עד כמה ובאיזה אופן תקיש בדלת שברצונך שתפתח?"
שלוש שנים מאוחר יותר כתב: "בטרם אשים לב אני שקוע בשינה עמוקה, התנוחה שלי התפוררה – וכאשר אני מתקן את התנוחה שלי ומנסה לחזור לזאזן – אני מיד מתחיל לחשוב שוב."

כיצד אם כן התמודד עם הבעיה משגילה אותה? שנה לאחר מכן, 1991, הוא כותב בספר השנה:

"כשאני יושב בזאזן אני רוצה לעבוד, או שאני ישן. כשאני טנזו [טבח], אני רוצה לשבת בזאזן. ולמרות שאני יודע שהישיבה בזאזן היא ישיבה זקופה, בשל הכאב ברגליי אני מתחיל לזוז והתנוחה שלי מתפוררת, ובמוקדם או במאוחר הגוף והתודעה שלי נכנעים שניהם למחשבות שווא וישנוניות… איך זה שיש ביכולתי לישון בשלווה בזמן זאזן?! כשאני אומר [לעצמי] שאסור שאשן בזמן זאזן, האם איני משווה את עצמי לאחרים? וכשאני אומר לעצמי שאני לא ישן כיון שעיני פקוחות לרווחה, האם אני לא פשוט משלה את עצמי, אבוד במחשבות שווא? … אני יודע את התשובה. אבל במציאות, איני יודע דבר. כל מה שאני מכיר הוא את ההבנה האינטלקטואלית שלי, המעוצבת כך שתרצה את האגו שלי… אם לא אתחיל באמת ובתמים לתרגל ולהיות אחד עם ישיבה זקופה, רק אבזבז את ימי-חיי בינות העננים שבעיני."

אני תוהה לאן נעלמה הקפדנות של אח-הדהרמה שלי כלפי עצמו מספר שנים אחר-כך? אם למישהו כל-כך נהירה הבעיה שלו, למה שאחר-כך יטיל את כל האשמה על מוריו? האם ייתכן שהעיון שלו בתרגול שלו ובביקורת העצמית שלו, אינו אלא עוד עניין אינטלקטואלי שאין לא דבר וחצי דבר עם הפעולות של חיי היום-יום? רבים מהאנשים בעלי נטייה אינטלקטואלית יותר ניצבים בפני הבעיה שהתרגול שוכן יותר בראשם משהו מתגלה בגופם. לא משנה מה הייתה הבעיה בפניה ניצב אח-הדהרמה שלי הוא התבוננן בה ישירות כשכתב אחת לשנה בספר-השנה של אנטאיז'י. כישלונות במטבח, מריבות עם צעירים ממנו, קיטורים על אב-המנזר מאחורי גבו, ואחר-כך ספיגת צעקות, כשאב המנזר שומע על-כך… כל מה שכתב מעניין עבורנו, שכן אנחנו מתרגלים את אותו תרגול והולכים באותה דרך. ולמרות שאני מבקר את אח-הדהרמה שלי, אני לומד מכתביו אפילו היום, הגם שחלפו יותר מעשר שנים מאז שכתבם.

למרבה-הצער, אין לי הזמן והמקום לצטט כאן את כל מה שמעניין לקרוא. חשוב לזכור שאנחנו לא דנים בבעיה האישית של אח-הדהרמה שלי, אלא בבעיה שכל מי שמתרגל כאן באנטאיז'י, ואלי גם במקומות רבים אחרים, מתמודד אתה. אם הבעיה הזו לא נפתרת, אזי אנחנו מבזבזים את זמננו בתרגול ילדותי. זה קרה להרבה אנשים ולכן אני רוצה להתמקד בבעיה הזו עוד קצת. הבעיה היא מדוע כל-כך קשה לתרגל, ומהו בכלל התרגול הזה?

אני רוצה להמשיך ולצטט מעט יותר מספר השנה של אנטאיז'י. אפתח בציטוט של אח-דהרמה וותיק ממני אחר, מי שהיה הנזיר הראשי באותה תקופה, מאותו ספר שנה של 1991:

"כאשר אנחנו עסוקים בחיי היום-יום, אנחנו רוצים לשבת בזאזן. כאשר אנחנו יושבים בזאזן, אנחנו מתחילים לישון, או שאנחנו מתחילים לחשוב, ואנחנו מעדיפים לבשל או לעבוד בחוץ, או שאולי אנחנו רוצים לחזור הביתה למשפחות שלנו… ספירה של הנשימות או התרכזות בקואן של הסימניה 'מו' אינם אהודים כאן. אבל מבלי לעשות מאמץ אנשים פשוט יירדמו במקום כמו זה בו לא משתמשים בקיוסאקו [מקל בו מכים את הישנים כדי להעיר אותם]. כמה זמן נצטרך לחכות בטרם נתעורר בעצמנו? וכאשר אתה מתעורר, אתה עייף מלישון בתנוחה מפוררת. אתה הולך בקינהין [מדיטציית הליכה], מרענן את התודעה שלך ויושב שוב: רק כדי להירדם מחדש… כשאתה ישן, אינך יכול לעשות דבר. האם באמת קראת את פוקאנזאזנגי של דוגן (גם את גרסת 'הרופו-בון', וגם את גרסת 'הטנפוקוז'י-בון'), את זאזנגי [פרק בשובוגנזו], את זאזנשין [פרק בשובוגנזו]? האם באמת חשבת על זה בעצמך? האם אתה באמת יושב בעצמך? … האם אתה חוזר ומנסה בפעם המאתיים וחמישים אלף? ואל לך לצחוק על הזאזניוז'ינקי של זנז'י קיזן. נכון, פעמים רבות הכאב ברגליים ובמפרקי הירכיים מתעתע בך. אבל האם באמת אתה יכול להשתמש בכאב כתירוץ? מהיכן מגיע הכוח שמתעלה על המאמץ המודע, הכוח שאינו מופיע ואינו נעלם? כל זמן שלא הבהרת את הנקודה הזו אל לך לישון בכזו שלווה! עד שלא הגעת למצב הזה הבעיה שלך לא תיתן לך לישון ולנוח. כשתגיע לכאן, הבעיה שלך תפטר ותוכל לישון בשלווה. זה בסדר כמות שהו. מצד שני, תצטרך גם להתמודד ישירות עם בעיה חדשה שתופיע כאן ועכשיו. אומרים שזאזן הוא הצורה האמתית של העצמי. אין ייתכן 'שהצורה האמתית של העצמי' ישנה עמוקות בזמן זאזן?!"

כשקוראים את המאמרים של שני הנזירים האלה מאנטאיז'י, אנחנו יכולים להבין על מה שוחחו המתרגלים בזמנם הפנוי לאחר הזאזן של הערב. תמיד התקיים מעין "מאבק-דהרמה" לצד התה או הכיבוד בערבים. לא מדובר כמובן "בטקס מאבק-הדהרמה" שמתקיים במרכזי זן מסוימים.

"בזמן העבודה אתה רוצה לשבת בזאזן. בזמן זאזן אתה מעדיף לעבוד…" – שני הנזירים מתייחסים לאותה בעיה. אני חושב שהם מדברים על הבעיה שלהם עצמם, ובו בזמן הם מנסים לפנות אל איזה צד-שלישי לא נראה: "אומרים שזאזן הוא הצורה האמתית של העצמי – איך יכול להיות שאני ישן בזמן זאזן, למרות שאני מנסה כמיטב יכולתי?" אם השאלה הזו מופנית אל מישהו אחר מלבדנו (אבל מי הוא יכול להיות מלכתחילה?), לנצח נמתין לתשובה. זו האחריות שלנו למצוא תשובה. למרבה הצער, הנזיר הראשי עצמו עזב את אנטאיז'י בשנה לאחר-מכן, כשהוא ממשיך לבקר את "התרגול של אנטאיז'י" במשך השנים שחלפו. הנקודה היא שאין כזה דבר "תרגול של אנטאיז'י" – זהו התרגול שלך. כאשר אתה מתרגל באנטאיז'י התרגול שלך הוא "ליצור את אנטאיז'י". אז אל תאשים אף-אחד באנטאיז'י שיצרת. אל תאשים אף-אחד בחיים שיצרת לעצמך.

הרשו לי לדבר באופן יותר מוחשי על התרגול שהוא מרכז החיים שלנו כאן – זאזן. למה התכוון הנזיר הראשי בכותבו "ספירה של הנשימות או התרכזות בקואן של הסימניה 'מו' אינם אהודים כאן", למה הוא באמת התכוון? כבר כתבתי בחודש שעבר [ראו המאמר לנקוש בדלת] שלא זנז'י דוגן ולא הרושי סוואקי ולא אף-אחד אחר אסר על התרכזות בנשימה. הרושי סוואקי אפילו מצטט את זנז'י קיזן שמנחה לספור את הנשימות כאשר קשה מדי להתרכז. וזנז'י דוגן מתייחס בגאקודויוזינשו לקואן של הסימנייה 'מו'. כמובן שזנז'י דוגן אינו מתייחס אליו כאל אחת מאלפי שאלות שעל התלמיד, שפוגש את המורה שלו על בסיס יום-ימי 'בחדר הדוקוסאן' לפתור אחת אחרי השנייה (זהו תרגול שניתן לקיים במנזר השייך למסורת הרינזאי). לאחר ציטוט הקואן זנז'י דוגן ממשיך וכותב כך:

"האם ביכולתך לחשוב הסימנייה מו? האם ביכולתך לתפוס זאת? באמת שלא ניתן לאחוז שם בדבר! לכן אני מפציר בך, בבקשה, הרפה לרגע. הרפה והסתכל היטב: מי אתה? מהם עיסוקי היום-יום שלך? מהם החיים והמוות שלך? מה היא בכלל תורת-הבודהה?"

ניתן להבין בבירור שעל-פי זנז'י דוגן העבודה עם הקואן של הסימנייה 'מו' פירושה להרפות ולהסתכל על עצמך ישירות. כמובן שעבודה כזו אינה "לא-אהודה" כאן באנטאיז'י, נהפוך הוא, היא הכרחית לתרגול של כל אחד מאיתנו. גם העבודה בצורה כזו עם הקואן של הסימנייה מו וגם התרכזות בנשימה הם חלקים הכרחיים מהנוף המלא של תרגול הזאזן שלנו.

אני חושב שמעניין לשים לב כשקוראים את דבריו של רושי סוואקי על זאזן כמו גם את פוקאנזאזנגי וזאזנגי של זנז'י דוגן כיצד הם מקדישים זמן ומילים רבות כדי לדבר על התנוחה הפיזית ורק מילים מעטות מוקדשות לנשימה ולתודעה. גם בפוקאנזאזנגי וגם בזאזנגי זנז'י דוגן דן בפירוט במקום הישיבה, בבגדים, במזון, בתנוחה, במיקום האגודלים ואפילו במיקום הלשון בפה. בניגוד לכך זה כל מה שיש לו לומר על הנשימה והתודעה:

"נשמו דרך האף… לאחר שהתקנתם את תנוחתכם ואת התודעה שאפו פעם אחת ונשפו את כל האוויר במלואו. שבו ביציבות וחישבו על לא לחשוב. לא לחשוב – איזו מן מחשבה היא זו? חופשי מחשיבה. זוהי האומנות שבזאזן… זהו תרגול והגשמה שאינם מוכתמים." (שובוגנזו – זאזנגי)
"לאחר שהתקנתם את תנוחתכם שאפו פעם אחת ונשפו את כל האוויר במלואו. הניעו את גופכם בעדינות ימינה ושמאלה עד שתקבעו אותו ללא תזוזה. חישבו על לא לחשוב. לא לחשוב – איזו מן מחשבה היא זו? חופשי מחשיבה. זוהי האומנות שביסוד הזאזן." (פוקאנזאזנגי, רופו-בון)

זה הכל! אבל איך יכל להיות שזה הכל?!
אני חושב שהסיבה היא כדלקמן: אנחנו בדרך כלל חושבים על התקנת התנוחה ואז התקנת הנשימה ולבסוף התקנת התודעה. זוהי בעיה לחשוב על "שלושת ההתקנות" האלה כנפרדות. הסיבה שבגללה זנז'י דוגן יכול לומר רק, "נשמו דרך האף וחישבו על לא לחשוב. לא לחשוב – איזו מן מחשבה היא זו? חופשי מחשיבה", היא לא בגלל שהנושא הוא מעבר למילים. כאשר זנז'י דוגן דיבר על התקנת התנוחה הוא כבר אמר הכל. לא כיון שהגוף חשוב יותר מהנשימה והתודעה אלא כיון שהוא אחד עם הנשימה והתודעה. כאשר אנחנו מתחילים בהתקנת הגוף עלינו לזכור שאנחנו בד-בבד מתקינים את הנשימה והתודעה. התקנת הנשימה והתודעה אינה באה אחר-כך, אחרי שכבר מצאנו את הדרך הנכונה לשבת בתנוחה. זה מראה לנו עד כמה חשוב לשבת בדרך הנכונה – מה שזנז'י דוגן קורא לו בפשטות "ישיבה זקופה". בגרסת 'הטנפוקוז'י-בון' שהיא מוקדמת יותר מגרסת 'הרופו-בון', זנז'י דוגן הצעיר הקדיש עוד כמה מילים למצב התודעה בזאזן:

"לאחר שהתקנתם את תנוחתכם הסדירו את הנשימה, כאשר מחשבה מתרחשת, הבחינו בה, ברגע בו תבחינו בה היא תעלם. הניחו לחוץ באופן רציף והפכו עצמכם לאחד. זוהי האומנות שביסוד הזאזן." (פוקאנזאזנגי, טנפוקוז'י-בון)

או במילים פשוטות: “שבו ישר והניחו למחשבות.”
הסיבה בשלה התנוחה כל-כך חשובה, במילים של הרושי סוואקי, היא "שהבודהה מתגלה על-ידי פיתול הבשר הנא שלנו – אנחנו לא הופכים לבודהה על-ידי פיתול המוח שלנו”. כל זמן שאנחנו מעיינים בתרגול שלנו רק בראשנו, לא תהיה לכך כל משמעות. זו הסיבה שהרושי סוואקי אומר "זן הוא לא רוחני, אנחנו עושים זאת עם הגוף שלנו" או "הנקודה היא מה אתה עושה עם השרירים והעצמות שלך". רק על בסיס זה אנחנו יכולים לומר שזאזן הוא "העצמי שעושה את העצמי מן העצמי".