"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.
על מה בעצם כל העניין ב- ״תרגול למבוגרים״?
ראשית תרגול למבוגרים פירושו לנגב את התחת שלך בעצמך. מי הוא זה שרוצה לתרגל? האם אנחנו לא אלו שבוחרים לבוא למקום כמו אנטאיז׳י? אם כך, אנחנו אלו שצריכים לטפס על כל רכסי-ההרים של הספק והקשיים, שניתקל בהם במוקדם או במאוחר. מובן שאנו זקוקים למדריך במסענו, במיוחד כדי שיזהיר אותנו מפני הבורות שטומן לנו האגו שלנו, אבל האין זה מוזר לצפות מהמורה שלנו לדאוג לכל היבט של התרגול שלנו? מערכת היחסים שבין מורה לתלמיד שונה מזו של תינוק הניזון משדי אמו.
מה שגרם לי להתחיל לכתוב את הסדרה ״תרגול למבוגרים״ היה דואל שקיבלתי תחת הכותרת, ״רק לידיעתך״. הדואל הכיל את מילותיו של אחד מאחי הדהרמה הוותיקים ממני מהם ציטטתי לפני חודשיים: ״ילד בגן שמנסה ללמוד באוניברסיטה״.
מה שהוא כותב אודות התרגול שלו באנטאיז׳י אופייני לספקות שכולנו ניתקל בהם במוקדם או במאוחר. אני רוצה להביא ממילותיו ביתר הרחבה:
״ זכיתי להדרכה מבית מדרשו של הרושי סוואקי קודו. מה שנאמר לי היה פשוט לשתוק ולשבת. דברים כמו להתרכז בנשימה או לספור נשימות אסורים שם, לכן שדי השינה השתלטו עלי, או שנלכדתי במחשבות, גם אם הייתי מסוגל להרגיע את תודעתי לזמן מה, ברגע שנגמר הסששין הכל חזר לקדמותו. ובכן, אמרתי לעצמי, ייתכן שפשוט ככה זה…״
״ יש הבדל גדול בין להבין את חיבורו של דוגן זנז׳י, פוקאנזאזנגי, כהנחיות מעשיות לחיי היום-יום לבין להבינו כאיזו תיאוריה נשגבת ללא קשר לתרגול שלנו. אם אין בידיך האמצעים להבין את הנקודה הזו לעולם לא תוכל לקנות אחיזה בתודעתך. אתה תהיה כמו ילד בגן שמנסה ללמוד באוניברסיטה.״
״ למעשה כל חבריי, אלו שתרגלו אתי באנטאיז׳י באותו זמן, עזבו למקומות כמו מקדש ח׳ או מקדש ב׳, כמה אף הרחיקו עד אמריקה, ובסופו של דבר איש לא נשאר. אין לזה דבר וחצי דבר עם האנשים, זה בגלל שלא הצליחו לבסס אמונה איתנה בתרגול שם. המורה שלי עדיין חי באנטאיז׳י אז אני מבקר אותו מפעם לפעם, אבל בכל פעם שאני מדבר אם אחיי הדהרמה שלי, אנחנו שואלים את עצמנו מדוע לא הצלחנו לבסס אמונה בזאזן. וזה כולל גם אותי.
אז התחלתי לדאוג ולשאול את עצמי כמה שנים יעברו באופן הזה – כמה זמן מתבזבז?! וזה נכון לגבי כל מסורת הסוטו. אם לתרגול שלך אין נקודת מיקוד ברורה אין אפשרות ״פשוט לשבת״. אם אתה נאחז בצורה מבלי להיות נוכח ברגע, אין לזה שום משמעות כלל. ובכן, רק עתה משהבנתי את עצמי אני יכול לאמר זאת. הסיבה שבשלה לא יכולתי לבסס אמונה בזאזן ולתרגל לאורך זמן היא שזה לא הובהר לי כהלכה – לא הייתה שום הדרכה!״
״הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מה זה פשוט לשבת (שיקנטאזה). אני חושב שמי שבעיקר צריך לעזור לנו לדעת הוא המורה.״
״הלכתי לדוג׳ו ס׳ לשמונה ימים וקיבלתי הנחייה מהרושי. לסיכום: בשבוע אחד הצלחתי לחוות בבהירות את מה שדוגן זנז׳י מכנה בפוקאנזאזנגי, ״שהדהרמה מתגלה מעצמה, כך שלמן ההתחלה תשתחררו מקהות-חושים והסחת דעת״. ללא ספק אני מתעורר לכך! זה היה כל-כך שונה מכל- דבר עד אז, כל-כך רענן ומרגש! אז חקרתי את עצמי לעומק ושאלתי: מדוע זה כל-כך שונה, מה עושה את זה שונה מהתרגול שלי עד כה? התשובה היא פשוטה: עד אז לא הייתי אחד עם עצמי בכל רגע ורגע. הבעיה הייתה שלא הבנתי עד-כמה חשוב הרגע הנוכחי.
פשוט לעשות זאזן, פשוט לאכול, מה המשמעות של ה- ״פשוט״ הזה בכלל? בכדי שיהיה ברור מהו ה- ״פשוט״ צריך להיות ברור לגבי כל רגע ורגע. ואני חושב שהבעיה הבסיסית שלי הייתה שאיש לא לימד אותי את האמצעים הממשיים לעשות זאת. מעולם לא שמעתי על ״הנשימה הזו האחת״. אני מאד שמח שכעת אני יודע!
במילים אחרות ״פשוט״ פירושו הרגע הזה, המצב לפני שהתודעה מתחילה. אני חושב שזה ממש טוב לתרגול שלי ולחיים שלי, שכעת אני מבין זאת בבהירות. כעת הבעיה שלי היא פשוט להמשיך עם זה. זה מה שאני צריך לעשות כעת וזה יהיה התוכן של הזאזן היומי שלי מעתה. אני אזהר שמה יהיו אי-אילו זיהומים במעשי. אני אמרק את תודעתי ו- ״פשוט״ אעשה דברים.
זה הכל, לבד מזה אין מה לתרגל. אני מאמין שהגעתי לסוף, ופשוט אמשיך ואתרגל.״
וכך מבלי לחשוב על האחריות שלו לתרגול שלו, ממשיך אח הדהרמה שלי לבקר את המקום שטיפח אותו במשך כל-כך הרבה שנים ואת המורה שטרח כה רבות לנסות ולפתוח את עיניו העצומות בחוזקה. בכל זאת אני שמח לשמוע שהוא מצא לבסוף את גן-הילדים הרוחני שלו ושתודעתו שלווה. כפי שאמרתי, הוא אינו היחידי שיש לו הספקות האלו – לכולנו יש אותם:
״מדוע תודעתי אינה שלווה בזמן זאזן?״
״מדוע עלי לסבול את הכאב הזה? וכשהכאב שוכח, אני או ישן או חולם!״
״אחרי כל הזמן הזה איך זה שאני עדיין לא מבין מה זה שיקנטאזה? למה מישהו לא מבסס את אמונתי?״
״האין התרגול הזה כולו צורה וטקס ללא משמעות או תוכן?״
״מדוע נדמה שאני לא יכול לקבל קצת הדרכה ברורה?!״
״והכביכול מורה הזה כאן, האם הוא לא ישן בעצמו בזמן זאזן?״
״כמה שנים אני צריך להמשיך כך? האם זה לא פשוט בזבוז של זמן?״
כל זמן שאנחנו חושבים כך, אנחנו באמת מבזבזים את זמננו. המהירים שבינינו חשים את הלבטים האלה ביום הראשון לסששין ומוצאים עצמם על האוטובוס הקרוב חזרה. אחרים מגלים את העובדה הפשוטה שהתרגול לא מוביל אותם למחוז חפצם רק אחרי שבע או שמונה שנים. אז הם מאשימים אחרים, כועסים ועוזבים. אבל אלו שלא עוזבים חשים את הלבטים האלו ביתר עצמה – הם ממשיכים לחיות אתם ולעבוד אתם. הבעיה הופכת להיות חלק מהתרגול שלהם, והם לומדים להתמודד אתה כבעיה "שלהם". אם תתמודד עם הבעיה שלך בצורה בוגרת, כמבוגר במובן האמיתי של המלה, תוכל במוקדם או במאוחר לשמוע את מה שהמורה שלך מלמד אותך באמת, ולהתעורר אל ההנחיה שלא ראית קודם לכן. רק מבוגר יכול לשמוע את ההנחיה של האבות1 לא כתיאוריה נשגבת אלא כהנחיות מעשיות לחיי היום-יום. אם אין ביכולתך לראות שהבעיה עצמה, "הבעיה שלך", היא התרגול עצמו אתה באמת ובתמים "תהיה כמו ילד בגן שמנסה ללמוד באוניברסיטה". אתה מבזבז את זמנך. כל הסוטרות מלמדות אותנו "שהזמן חולף מהר כמו חץ במעופו – אל תכלה את חייך לריק – חיים ומוות הם עניין רציני, ארעיות חולפת ביעף – וכולי וכולי". מימי קדם רבים מאיתנו קוראים את הסוטרות האלה בקול-רם, מבלי שעלתה במוחנו ולו פעם אחת המחשבה שמה המילים האלה הן אודות התרגול שלנו. בסופו של דבר אנחנו מחפשים את הפתרון לתרגול שלנו במקום אחר, אנחנו לעולם לא מבחינים שהוא בתוך התרגול שלנו.
מובן שהדבר נכון גם עבורי. זמן ארוך מדי כמעט וקרעו הלבטים האלה את חזי לחתיכות. אין בכוונתי לומר שכעת אני חי בשלום ובאושר ללא כל בעיות. אם לא אזהר אני עוד עלול לומר לעצמי "אולי יתכן שפשוט כך הוא התרגול…" למותר לומר שהתרגול לעולם אינו "פשוט כך או כך". אנחנו לעולם לא יכולים לאחוז בו, שכן הוא עצם חיינו ברגע זה ממש. וכך במקום לפקפק בזאזן כתרגול אני מוצא שהזאזן מפקפק בי בכל רגע ורגע. כשאתה מבין לבסוף שזהו התרגול שלך שמעמיד אותך בסימן שאלה ולא ליהפך אין לך ברירה אלא לסיים את גן הילדים הרוחני שלך. הפכת למתרגל מבוגר. מילים כמו "זאזן הוא צורתך האמתית" או "זאזן הוא המורה האמתי", נאמרו לאוזניהם של מבוגרים.
אני רוצה להמשיך ולבחון את נושא התרגול למבוגרים במשך מספר חודשים נוספים. הנושאים שאעסוק בהם כוללים:
מהי המשמעות האמתית של המילה "מבוגר" בה אני משתמש תדיר?
כיצד אנחנו יכולים להתמודד עם ישנוניות או מחשבות אקראיות כבעיה שלנו, כחלק מהתרגול שלנו? ומה עם כאב, סחרחורות, שעמום, תשוקות והיאחזויות, כעס, חרטה – עוד כהנה תחושות, אשליות ובורות?
כיצד לתרגל לא רק זאזן כי אם את כל היבטי החיים?
המלכודות שבתרגול, ההסתכלות על זאזן מבחוץ. הטלת האשם בזולת על תרגולינו הגרוע.
מדוע באתי לכאן וכיצד חוויתי את קשיי התרגול.
הוראתו של המורה שלי, הרושי מיאורה שיניו ז"ל.
המשך בחודש הבא.
__________________________________
1. "אבות" הוא תרגום של patriarchs – זהו המושג שמוהו משתמש בו כאן בכדי לתאר את ראשי שושלת המורים שייסדו ומסרו את זרמי הזן השונים. למיטב ידיעתי ברשימה הקנונית יש רק שתיים או שלוש נשים ולצערי המושג "אבות" הוא התרגום הנכון. אני מקווה ומצפה שבעתיד יהיו יותר נשים ברשימה הזו. למי שבכל זאת יש עניין לראות רשימה מלאה של נשים שנחשבות "אבות זן" במובנים מסוימים או נשים בודהות ניתן למצוא אחת כאן: http://www.upaya.org/teachings/women-ancestors.php