הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

אני עדיין זוכר את הלילה הראשון שלי באנטאיז'י. למרות שהמקדש שוכן הרחק בלב ההרים, שמעתי מוזיקה שהתנגנה ללא הרף מן הצד השני של העמק. אפילו בעיר לא היה כל-כך רועש. אני זוכר שבלילה הראשון האזנתי למוזיקת גוספל – כל הלילה קולות שצועקים "הללויה!"; חשבתי שאולי יש כנסיה בראש ההר. יכול להיות שהרעש בלילה היה הגורם לכך שכולם ישנו במהלך שעות הזאזן למחרת. לא באמת כולם ישנו כל הזמן אבל בכל רגע נתון לפחות שלושה או ארבעה נזירים מבין חמשת הנזירים היפנים ישנו. עבורי הייתה זו אכזבה גדולה, לאחר שבאתי כל הדרך מגרמניה לחוות "זן אמתי". איך ייתכן שהם ישנים בזמן זאזן? לא נדיר למצוא באירופה סששינים בהם משתתפים מאתיים או שלוש-מאות אנשים אבל לעתים רחוקות ניתן למצוא מישהו ישן. האם הייתה זו טעות מצידי לבוא לאנטאיז'י? אולי היה עלי להמשיך ולתרגל במרכז בגרמניה?

שקוע במחשבות אלו, הספקתי לשכוח את מה שלימד אותי רק יום קודם מורי לעתיד, אב-המנזר הקודם, הרושי מייאורה שיניו. עם הזמן הבנתי שהיה זה אחד השיעורים החשובים ביותר שהוא עתיד ללמד אותי בימיי חייו.
"אתה בורא את אנטאיז'י! אין זה שאנטאיז'י קיים ואתה רק מצטרף. אנטאיז'י הוא לא יותר ולא פחות ממה שתעשה ממנו."

אני מנחש שזהו הדבר הראשון שאמר לכל מי שהגיע לאנטאיז'י. אתה בורא את אנטאיז'י. ואני כבר התלוננתי על מה שמצאתי. אבל מה שמצאתי היה רק האנטאיז'י שאני בראתי – או נכון יותר לומר, תמונת המראה של כל הרעיונות הנשגבים שהיו בראשי אודות מורה מואר ונזירים מוכשרים שיעזרו לי בתרגול שלי ויפתרו בשבילי את כל בעיות החיים. לקח לי לא מעט זמן לראות שאני הוא זה שבורא את כל הבעיות האלו – שבורא את אנטאיז'י כשטוב כמו גם כשרע, שבורא את כל האהבה ואת כל השנאה, את כל המלחמה והשלום בעולם. השאלה הייתה צריכה להיות – לא כיצד ייתכן שהשכן שלי ישן בזמן זאזן, אלא כיצד ייתכן שאני מרשה לעצמי להיות מוטרד מכך. האם לא הגיע הזמן לטפל ראשית בתרגול שלי?

לאחר שהסששין הסתיים גיליתי מה היה מקור הרעש בלילות (במהלך היום היה שקט להפליא); האורז שזה עתה נקצר הונח לייבוש בצד הרחוק של מגרש כדור-הבסיס, שנבנה בימים בהם היו מספיק נזירים ליהנות מן המשחק. חזירי-בר ירדו כל לילה מן ההרים כדי לאכול מן האורז הטרי. ורדיו שהונח שם הופעל בקולי-קולות כדי להרחיק אותם – הרדיו לא באמת הרחיק את החזירים אבל הצליח להשאיר אותנו ערים בלילות.

נוכחתי לדעת שהיו סיבות נוספות לעייפות הנזירים בזמן זאזן. בחודש יש שני סששינים בני שלושה וחמישה ימים, שמתחילים בארבע בבוקר וממשיכים ללא הפסקה על תשע בערב, למעט הפסקות אוכל. באופן טבעי חשבתי שהתרגול באנטאיזי נסוב סביב שני הסששינים האלו. אין ייתכן שמשהו יהיה קשה יותר מהסששינים המרתוניים האלה? השיעור לא אחר לבוא. גם לאחר שהטייפון שסחף את הדרך חלף המשיך גשם כבד לרדת במשך כארבעה שבועות נוספים. הוא סחף לא רק את הדרך כי אם גם שישה-עשר דונם של שדות אורז, עקר מאות עצים ומילא את הסכר, ממנו מקבל אנטאיז'י את מי השתייה שלו, בבוץ, סלעים ועצים. למי ברז בקיוטו אין טעם טוב – כך גם ברוב הערים הגדולות ביפן. לכן הופתעתי כשהגעתי לאנטאיז'י לגלות שטעם המים כאן היה אפילו מובחן יותר, שזרם המים היה סמיך ויותר מכך בצבע חום משהו. כשראיתי את הסכר לאחר הסששין הבנתי מדוע. מה שחשבתי שהיו מים היה בעצם בוץ שנשטף אל תוך הסכר. המשימה שלנו בשלושת הימים לבוא הייתה לפנות את כל הבוץ, הסלעים והעצים מתוך הסכר. הנזירים היו להוטים לחזור ולראות מים צלולים בברזים, ולכן על-אף שעדיין ירד גשם כבד הסאמו [העבודה במקדש נקראת סאמו] המשיך בקצב מהיר גם אחרי שהחשיך. הסששין הכאיב לרגליים אבל זה היה גיהינום. אחרי שלושה ימים של סאמו היה לנו "יום חופשי". אני חושב שהם נקראו "ימים חופשיים" כיוון שלא היה בהם זאזן; במקום זאת הלכנו במורד ארבעת הקילומטרים שהיו בעבר כביש, רק כדי לרכב על אופניים חמישה-עשר קילומטרים נוספים לעיר המסאקה להביא את הדואר, לרכוש רוטב-סויה ושמן למטבח ודלק למשאית, לטרקטור ולמסורים המכניים. את הכל היה צריך לסחוב חזרה במכלים של עשרים ליטרים וכל אחד מאיתנו סחב שניים כאלה על גבו. לאחר "היום החופשי" המשכנו בסאמו – לחתוך עצים שנפלו ולסחוב אותם למחסן-העצים, שם נקצצו כדי להזין את האש במטבח או לחמם את מי המקלחת. היה עלינו לסלול דרך זמנית במורד ההר. היה צריך לדוש את האורז. העבודה בגן הירק נחשבה למנוחה. העבודה המשיכה גם בימים של גשם כבד. לא ידענו מה זו עבודה בפנים. וסששינים הפכו להיות החופשה היחידה שלנו.