אין שום הבדל בסוף יישן הוא
(מתוך "שיר ערש" מאת נתן אלתרמן)
את הדברים הבאים אני מתיישב לכתוב בלב כבד. אנחנו חיים בתקופה בה ההקשבה ויכולת ההבנה שלנו את זולתנו כמעט ונכחדו. אני נוכח בזה הן במפגשים הבין אישיים שלי אך ביתר שאת כשאני לוקח חלק במפגשים מרובי משתתפים. על אחת כמה וכמה המציאות העגומה הזו ניבטת אלי מכל עמוד בעיתון ומכל קיר בפייסבוק. כיוון שכך אני מאד חושש שעל אף שאזהר ואדייק לא אובן כהלכה. לכן אם תבחרו להמשיך לקרוא, עשו איתי ואתכם חסד – פתחו את הלב הטוב שלכם, מצאו את המקום בתוככם שיש בו אהבה לפחות עבור הקרובים אליכם ונסו לקרוא את הדברים הבאים מן המקום הזה.
אנחנו כולנו עתידים למות. בין אם נרצה ובין אם לאו. נמות מזיקנה, ממחלה או אולי מפגיעה גופנית קשה. מותנו יהיה אצילי או נלעג – כך או כך נמות. כשם שבאנו ערומים וחסרי כל לאויר העולם כך במותנו לא נוכל לקחת איתנו דבר.
השאלה הגדולה של החיים האלה היא מה אנחנו עושים איתם? איך אנחנו לא מבזבזים את הזמן היקר שיש לנו?
כדי לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים לגלות מה חשוב.
כדי לגלות מה חשוב אנחנו צריכים לנסות ולהבין איך העולם עובד.